לכניסה לאתר לחצו כאן להרשמה חינם לחצו כאן

בעימות עם עצמי

הוא כרע ברך, ולגם מהמים המתוקים. תלמידיו חשבו שהוא שותה מי ים ותמהו על כך.
סיפורו של חבר קיבוץ משמר השרון וחניך התנועה המאוחדת שלאחר לבטים וחיפושי דרך פילס לו את דרכו אל חיי תורה ואמונה . יושב אתה מול צעיר חברה'מן שהתחנך בקיבוץ משמר השרון, סיים את שירותו הצבאי כקצין קרבי, וחובב טבע מושבע שבילה זמן רב בחיק הטבע. יושב אתה מול בן ישיבה מובהק, שעשה שנים רבות ליד הגמרא הפתוחה, והוא רב המרביץ תורה ברבים, ומחנך דור חדש של צעירים לחיי תורה.
הבית והילדים, בלבושם ובשיחם, שם ה' נקרא עליהם. סמליות עמוקה יש במאורעותיו על אותו יום בו חבש דב לראשונה את הכיפה לראשו וקיבל על עצמו עול מלכות שמיים. באותו יום הדריך דב חוג לגיאוגרפיה על שפת הים, ולימד על מעיין המים המתוקים המפכה בין סלעי החוף והנושק לגלי הים המלוחים. הוא כרע ברך, ולגם מהמים המתוקים.
 
תלמידיו חשבו שהוא שותה מי ים ותמהו על כך, כשם שתמהו על הכיפה שבראשו. ואז הציע להם לנסות ולטעום מאותם מים. הם טעמו, והופתעו לגלות מי מעיין זכים קרובים כל כך למקום מגוריהם, מבלי שידעו על כך. ליד המים המלוחים של השקפות עולם זרות ליהדות מפכה מעיין מים חיים- מעיינה של תורה. מעיין זך זה נמצא על סף ביתנו ממש. צריך רק להתכופף וללגום הימנו לרוויה. דב גילה מעיין זה, והוא מנסה להטעים ממנו לאחרים.
 
ראשית הדרך
בן 15 הייתי כאשר התקבלתי כילד חוץ לקבוצת משמר השרון. הליכתי לקיבוץ הייתה פרי החלטתי האישית. קודם לכן הייתי חבר בתנועה המאוחדת. בתנועה דובר רבות על האידיאל של חיי הקיבוץ ועל הגשמה אישית. ניסיתי ליישם מה שנראה לי אז חשוב ואמיתי ובחרתי לחיות בקיבוץ. בשנות נעוריי חשבתי רבות על הצורך בתיקון החברה, והרביתי לקרוא תיאוריות סוציאליסטיות תוך ניסיון לגלות את הטוב שבהן.
 
סימני שאלה ראשונים ביחס לנכונות דרכי הופיעו אצלי שנה שנתיים לפני גיוסי לצה"ל. זוכר אני ויכוח שנערך אצלנו בהיותי בכיתה יב. נושא הוויכוח היה אמונה בערכים. באותו וויכוח שאלתי את חברי למה אתם מתכוונים כאשר אתם אומרים אני מאמין? הן תודו שיש צורך להגדיר את המושג- להאמין, לפני שכל אחד מציג את הערכים שבהם הוא מאמין. האם אני מאמין פירושו אני חושב, אני מקווה, או שמא- אני יודע? בשעת אותו וויכוח לא הייתה לי עצמי תשובה לשאלה זו.
 
מאוחר יותר מצאתי את התשובה- אני מאמין משמע שיש לי אמת ברורה, לאורה אוכל לחיות ובעבודה ארצה לחיות. מאותה שעה שוב לא יכולתי לראות בתיאוריות הסוציאליסטיות המרובות אמת מוחלטת, באשר לכל סוציאליסט האמת המוחלטת שלו. ומשהחלה השקפת עולמי להזדעזע חשתי עצמי בחלל ריק מבחינה רוחנית. מאידך חשתי שמתפתח אצלי צימאון לשלמות אמת. לא הייתה זו תופעה חולפת. הייתה זו כמיהה כנה לחשיפת האמת שבחיים.
 
אלא שבצד הכמיהה לחיי אמת, החילותי לפקפק אם קיימת אמת בחיים, או שמא כל העניין הוא אוטופיה ואין דבר כזה קיים כלל במציאות. את ערכי היהדות טרם הכרתי באותה עת, ידיעותיי ביהדות היו מצומצמות ביותר, והדבר הביאני לתהייה בנושא הזהות הלאומית. שאלתי את עצמי, כלום חותם הברית ומועדי ישראל דיים כדי להקנות לי זהות יהודית? בצער רב ציינתי לעצמי שאיני מוצא הבדל רב ביני לבין בן עם אחר.
 
את האמונה בא-ל לא השרישו בי, ואף שבסתר לבי האמנתי במשהו שלא יכולתי להגדירו- עדיין רחוק הייתי מתפיסת העולם היהודית. עם חבר'ה דתיים נפגשתי לראשונה בצה"ל. ביחידת הנחל בה שירתי היו חבר'ה מקיבוצים דתיים שעברו עמי את מסלול השירות. כאן ראיתי בפעם הראשונה בחיי אורח חיים מסורתי, ובפעם הראשונה בחיי חזיתי בתפילה בציבור. ראיתי והתרשמתי.
 
מאוחר יותר היו בינינו וויכוחים חריפים בענייני אמונה שנמשכו שעות על גבי שעות במשך חודשים ארוכים של שירות משותף. למען האמת עליי לציין שלא שוכנעתי בוויכוחים אלה שדרכם היא הנכונה. אולם דבר אחר למדתי, שיש ביהדות שיטת חיים שלמה שאין אני יודע עליה הרבה. ואז אמרתי לעצמי: תרבות זו ואורח חיים זה- הם רכושו המקורי של העם שלך, ואתה כמעט שאינך מכיר אותם.
 
תקבלם עליך או לאו, להכיר אותם אתה חייב. כאשר אני קובע שלא שוכנעתי בוויכוחים אלו כוונתי בעיקר להבנת החשיבות שבקיום המצוות, ראיתי בהן סמלים ולא יכולתי אז להבין את משמעותם. אך באשר לאמונה שבלב, הרי שעצם הוויכוחים הביאוני להתעמקות יתר בנושא זה. ה אמונה הבלתי ברורה שלוותה אותי בשנות נעוריי החלה להיות ברורה יותר. ההרמוניה הנפלאה שבטבע ופלאי היקום דברו אל לבבי וה אמונה בבורא העולם החלה לפעם בלבב, ביתר שאת וביתר בהירות.
 
לאורך כל שירותי בצה"ל המשכתי להתעניין ולהתלבט. כך עברתי קורס מכים, קורס קצינים, וחתמתי קבע למספר חודשים, כפי שהיה מקובל אז לגבי קצינים, במשכורתי הראשונה כקצין קבע קניתי לעצמי תנ"ך עם מפרשים. הנושא הראשון אותו למדתי היה מעשה בראשית. ניסיתי לבחון את אשר נאמר בתורה בנושא זה לאור ידיעותיי בגיאולוגיה. [כחובב טבע מושבע התעניינתי גם בגיאולוגיה].
 
ממבט שטחי נראה היה לי שיש אי התאמה בין הנאמר בתורה בנושא זה, לבין התיאוריות המדעיות. אולם לאחר עיון מעמיק בפירושי הרמבן והמלבים, נוכחתי לדעת שלא זו בלבד שאין סתירה בין הדברים, אלא שנהפוך הוא, הסברי התורה נראו מובנים היטב דווקא על רקע התיאוריות המדעיות של הגיאולוגיה, ועיון מעמיק ראשון זה בתורה אימץ את החלטתי להתמיד בלימוד מקורותינו.
 
בתום שירותי הצבאי שבתי למשקי משמר השרון. לא גיליתי לאיש את לבטיי וספקותיי, שבתי להיות אחד מהחבר'ה. ואף שגיליתי עניין רב בוויכוחים רעיוניים,לא היה בעובדה זו כדי להסגיר את סודי שכן מאז ומעולם עד הייתי לבעיות שברוח. מאידך, במתכוון לא הבלטתי את הנושאים היהודיים בוויכוחים אלו. באותה תקופה לא היה לי זמן רב למחשבה שכן עבדתי קשה בפרדס.
 
בכל זאת השתדלתי למצוא זמן פנוי ללמוד תנ"ך, כאשר אני ממשיך בחתירתי לגילוי האמת שביהדות. יום אחד ביושבי בחדר האוכל של המשק, ליד אחד החברים שהערכתיו מאוד, נתגלגלו הדברים ושאלתיו האם היה מסכים שילדיו יקבלו חינוך דתי. תשובתו הייתה שאין הדבר משנה עבורו. הזדעזעתי מדבריו. אם אין הדבר משנה לו, משמע, שאורח החיים הדתי איננו דבר שלילי, ואם כך הוא שמא באמת יש לנסות דרך זו.
 
ההחלטה
שנה לאחר ששבתי אל הקיבוץ, נפרדתי ממנו. הוצעה לי עבודה בגליל המערבי מטעם החברה להגנת הטבע והסכמתי. עברתי לגור בקיבוץ גשר הזיו וגרתי שם כשנה. בתוקף עבודתי הרביתי לטייל בהרי הגליל וחורשותיו. ימים רבים שהיתי לבדי בחיק הטבע, כאשר אני חופשי לחשוב ולהתבונן בפלאי הבריאה. לבדי הייתי, בלא השפעה חיצונית, ובלא לחץ חברתי של הסביבה. ובאותה אווירה שלווה, נדמה היה לי שמצאתי את עולמי החדש- האמונה בה' ובתורתו.
 
כך כשהתבוננתי במשמעות המעשית של החלטה כזאת, דהיינו, הצורך לשמור שבת, להניח תפילין, או לחבוש כיפה, נראו לי צעדים אלו קשים ונועזים מדי. לבטים אלו כמעט שהביאוני למשבר. אלא שהשלווה בחיק הטבע והנוף המקסים עשו את שלהם. אט אט חשתי עצמי בשל ומוכן יותר לחתוך דברים. אט אט התגבשה אצלי ההחלטה לנסות לחיות כיהודי שלם. חשתי שעומד אני על אם הדרך הנכונה בה חייב אדם ללכת. השתכנעתי שישנה אמת בעולם- חשתי שניצוץ מאמת זו- מצוי לידי והוא קורץ ורומז לי לבוא אחריו אל מקור האמת- אל האמונה בה', שהוא א-לוקינו והוא אחד והוא מלך העולם. חשתי שבלא אמונה זו מנתק האדם עצמו מעברו ומעתידו גם יחד.
 
כולי סוער ורוגש עד עמקי נשמתי חבשתי לראשונה את הכיפה לראשי. באותו יום צריך הייתי להעביר חוג בידיעת הארץ לתלמידים מביה"ס התיכון האזורי סולם צור. חבוש כיפה הופעתי לשיעור. התדהמה הייתה מוחלטת. מה קרה לך, האם אתה באבל?, שאלות אלו ודומות להן הופנו אלי. הבטחתי להשיב לאחר השיעור. נושא השיעור היה נביעת מים מתוקים בין סלעי חוף הים, סמוך לגלים המלוחים.
 
קרבנו לשפת הים בסמוך לארזים, מקום בו נמצא מעיין מים מתוקים ליד מי הים ממש. החבר'ה הופתעו כאשר ראוני גוחן ושותה. בטוחים היו ששותה הנני מי ים. הבחור השתגע אמרו זה לזה, בתחילה חובש כיפה ועתה שותה הוא מי ים. כמובן שכיבדתי גם אותם וכמוני גם הם לגמו לרוויה ממימי המעיין המתוקים. הם נראו מופתעים מאוד מהעובדה שלא הכירו תופעה מעניינת זו, המצויה כה קרוב לבתיהם. לאחר השיעור קיימתי את הבטחתי.
 
רציתם הסבר לכיפה- אמרתי- לפני כן אבקשכם להשיב לי על שאלה אחת, האם שמעתם על אלוקים בוודאי- השיבוני. בראשית ברא אלוקים וכו'. מה זה אלוקים- המשכתי לשאול. ומכיוון שהיו אלה חבר'ה טובים השיבו לי בכנות: כאשר היינו קטנים ושאלנו מה זה אלוקים השיבונו שכשנגדל יסבירו לנו, וכשגדלנו שכחו משום מה להסביר. ואז שאלוני: ואתה יודע? לא בדיוק- השיבותי- אבל ברצוני ללמוד ולדעת וזו פישרה של הכיפה.
 
בפתח בית הרב
למרות שהתשוקה לחיות כיהודי בערה כאש בעצמותיי, ולמרות שהחלטתי החלטה נחושה לחיות כך בלא להתחשב בקשיים, למרות כל זאת, נוכחתי לדעת שאיני יודע דבר וחצי כיצד על יהודי להתנהג. נסעתי לעיר הסמוכה- נהרייה. שאלתי עוברי אורח היכן גר רבה של העיר. הראו לי. מצאתי עצמי מקיש על דלתו של הרב קלר. הרב פתח לפני את שער ביתו והזמינני להיכנס. אני מגשר הזיו, אמרתי, ואני רוצה להיות דתי.
 
ממראה פניו הבנתי שהוא המום. הרב שוחח עימי שעה ארוכה, ומשנוכח שכוונותיי רציניות שלף מתוך ארון הספרים העמוס את ספר ההלכה קיצור שולחן ערוך ואמר לי: עשה ככל הכתוב בספר הזה. כמו כן הוזמנתי לשבות אצלו בשבת. קשה היה לקיים את כל האמור בקיצור שולחן ערוך, שכן קשה ללמוד את התורה כולה על רגל אחת, אך באותה תקופה הייתה לי דחיפה פנימית עצומה וכוח רצון איתן.
 
החלטתי- אני לומד ומבצע ויהי מה. פתחתי בהלכה הראשונה: לכן צריך האדם להתגבר כארי ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת הבורא יתברך. וכך עשיתי, בין שהקדמתי לישון בערב הקודם, ובין שאיחרתי שבת ליד הקיצור שולחן ערוך, בבוקר זינקתי כארי. החילותי ללמוד הלכות נטילת ידיים, ברכות ועוד. למדתי וביצעתי הלכה למעשה. אותה שבת ביליתי בביתו של הרב קלר.
 
הייתה זו עבורי חוויה בלתי רגילה. בפעם הראשונה בחיי טעמתי טעם של קדושת שבת. מאז שוב לא הסתפקתי בקיצור שולחן ערוך. תבעתי מהרב שיוסיף לקדמני- רוצה אני ללמוד תורה- אמרתי. כשראה הרב עד היכן הדברים מגיעים, השיב לי: בן לי בישיבת מרכז הרב בירושלים, סע לאותה ישיבה. הוא ברכני לשלום ונתן בידי מכתב לבנו. התפטרתי מעבודתי בחברה להגנת הטבע ועליתי לירושלים.
 
אליך ה' אקרא
הגעתי לירושלים, איתרתי את הישיבה ובאתי בשעריה. קולות של רעש והמולה קידמו את פני. תלמידי הישיבה ישבו זוגות והתנצחו בהלכה בקולי קולות. המעבר משלוות הטבע אל ההמולה של לימוד התורה היה חריף מדי עבורי. והנה בטרם הסכנתי לקולות הלימוד, כבר הכריזו על תפילת המנחה, וכולם עמדו להתפלל.
 
דפדפתי בסידור התפילה ורציתי להתפלל עימהם. לחרדתי גיליתי שעדיין איני מבין כהלכה את דברי התפילה, ואז חשתי שאני עומד לפני בוראי, לפניו ממש. כל מה שיכולתי לומר לו היה, שהוא היודע מדוע אינני יודע להתפלל. וממעמקי לבי ביקשתיו שיעזור לי להבין את התפילה, וינחני בדרך אמת. סיימתי את תפילתי הקצרה ומצאתי עצמי עומד לבדי בבית המדרש.
 
הסתבר לי שעד אשר דפדפתי ומצאתי את התפילה בסידורי הספיקו תלמידי הישיבה לסיים את תפילתם. נשברתי, נשברתי מרעש הלימוד, וממהירות התפילה,החלטתי לשוב להרי הגליל. אלא ששבתי ואמונה בליבי. פניתי לאנשי החברה להגנת הטבע והצעתי עצמי שנית, תנאי אחד הצבתי לפניהם: אינני מוכן עוד לחלל שבת. בתחילה סירבו משום שרוב הטיולים ורוב עבודתם של אנשי החברה התבצעו בשבתות. הסברתי שיש אפשרות לערוך טיולים להכרת הטבע והצומח בתחום שבת. אנשי החברה השתכנעו, ואני שבתי לעבודתי תוך שמירת שבת.
 
 
 
את התפילין שקיבלתי לבר מצווה סירבתי אז להניחן, הוצאתי בסתר מבית הוריי, וכל יום כרכתין סביב זרועי וראשי. מאוחר יותר כאשר כבר ידעתי יותר, הסתבר לי שלא הנחתים בדיוק לפי ההלכה... הפכתי צמחוני מאונס, וזאת כדי שלא לאכול אוכל לא כשר. השתדלתי לקיים את מצוות התורה כמיטב יכולתי, וגם המשכתי לעמוד בקשרי מכתבים עם ראש הישיבה.
 
לחזות בנועם ה'
במשך הזמן נוכחתי לדעת שללא לימוד תורה בצורה מסודרת ויסודית, לא אצליח לבוא על סיפוקי. חשתי שהתורה היא המעיין הצריך להשקות את נפשי. שוב פניתי לרב קלר, ולפי המלצתו החלטתי לנסוע לישיבת כפר חסידים הגלילית. תלמידי הישיבה קרבוני בחום רב. התחלתי ללמוד פרקי אבות, מעט דינים וכשהתקדמתי יותר התחלתי בלימוד גמרא, ואז התחלתי לטעום אותו טעם משכר של לימוד סוגיא בתלמוד, תפסתי את מלוא משמעותו של הביטוי: צלילה בים התלמוד.
 
ביקוריי בישיבה נעשו תכופים יותר. באתי לישיבה לשבתות, ובאתי ללמוד בה בעת חופשותיי. חלפה עוד מחצית השנה והימים הנוראים הגיעו, ובעצם ראש השנה בהיותי בכפר חסידים, גמלה בליבי ההחלטה הסופית- מקומי בישיבה. ככל שלמדתי יותר ראיתי טוב יותר עד כמה הנני בור ועם הארץ, וידעתי שאם לא אעשה זאת עתה אשאר חסר לעולם. שקעתי בעולמה של תורה. חבר העביר לי באותה עת את הזמנתו של ראש הישיבה לבוא ולשהות במחיצתו בירושלים בחג הסוכות. שבועיים שהיתי בביתו, ומאז לא עזבתי- נשארתי בישיבה בירושלים, ובה שהגעתי עד הלום.