לכניסה לאתר לחצו כאן להרשמה חינם לחצו כאן

מאין באנו או בעצם לאן אנו הולכים - הצופן הגנטי של התנך

בספרו של ישראל קנוהל "מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך" (הוצ' דביר 2008), נפרשת לפנינו תפיסה חדשה, מקורית ואף אמיצה, המנתצת במידה רבה את התמונה הפשטנית שהורגלנו אליה אודות מקורות האומה העברית והישראלית, ומקורות הדת היהודית. כל זאת תחת ההנחה שלא משמיים היא, אלא התגבשה והושפעה במהלך הדורות. לכן, אגב, מרתק לצפות במחבר, שהוא איש דתי, שמביט על הדת היהודית, על התורה, אופן כתיבתה וגיבושה, כאוביקט מדעי לכל דבר ועניין, ושהכל מעשי ידי אדם לאורך הדורות. כל הנחה דתית אחרת (שהתורה נוצרה עוד בטרם נברא העולם וכד')  מעקרת למעשה כל דיון משמעותי והעמקה ובעצם מונעת כל אבולוציה אינטליגנציה-רגש אנושית, ובכך דנים את האנושות לדבולוציה, לניוון מוסרי, אינטלקטואלי וחברתי. בערך כמו שחלק גדול מדי של החברה האנושית נראית היום...   
 במאמר זה נדון:
א. במשמעות היסודית של מחקרים מעין אלה, שמנסים לתת תשובות לשאלות כמו מאין באנו, איך התגבשנו לאומה אחת ולדת אחת וכד'.
ב. תמצית התאוריה שמביא הספר - הצופן הגנטי של החברה הישראלית והדת היהודית- כיצד אלה התגבשו ביסודם.
ג. הבטים אחדים במבט ביקורתי על השיטות בהן נרקמת תאוריה שכזו כמו שהספר מביא לפנינו.
 
הספר מעורר ציפיות והערכה רבה על איך זה שכוכב אחד מעז לנפץ תפיסות של פרשנות המקרא, תאוריות היסטוריות, אנתרופולוגיות וארכיאולוגיות שהיו מקובלים דורות, בייחוד משלהי המאה ה- 19 ואילך, ולהביא גישה מקורית ואף מבריקה. נמצא בו נסיון מעניין להתוות את זהות אבות האומה הישראלית, דרך טראומות של פליטים - גירוש/ יציאת מצריים ואחרות, וגיבוש האומה הישראלית, לצד גיבוש ייחודיות הדת היהודית ונשגבותה האנושית.
 
אין משמעות רבה לשאלה - האם תפיסה חדשה זו "אמיתית", או לא. אין בידינו מידע אמין להפריך או לאשש זאת, אע"פ שנראה גם ללא צורך להיות מקצוען בתחום, שעיקרי הצופן (המפורטים כאן בהמשך) תלויים על בלימה, כלומר, מאד לא מבוססים על ראיות מוצקות. זה נראה יותר שסומנה המטרה לאחר שהחיצים כבר ננעצו בה. אך ככלל, לא לנו הפתרונים. קטונו מלשפוט עובדות ותפיסות שהן נחלת מקצוענים ספורים שמשקיעים את חייהם לשם כך. אך בהחלט ניתן, ואף רצוי, להביע דעה בדרך הצגת העובדות, ודרך הסקת המסקנות הדי ספקולטיבית, כמו גם - וזה הדבר המשמעותי ביותר: ההשלכות המשמעותיות על האתוס הדתי-תרבותי-לאומי שמזין את עמישראל בכלל והציונות העכשווית בפרט. נראה כאן שמרוב להיטות להיות מקורי, לסתור ולנתץ, אנו כובשים את עיננו בקרקע בחיפוש וחיטוט אחר עצים, או בעצם בזרדים, ובכך אנו מאבדים את הצפון, את הדרך ואת המשמעות הקיומית שלנו כעם, כחברה, כתרבות וגם כדת.
 
ככל שמתעמקים בתאוריות וניפוצי התפיסות המקובלות, מתעורר יותר ויותר הרושם שהלהיטות לפרק ולהרכיב מחדש את עברנו והמסורות מקדמת דנה, חורגת בהרבה ממחקר אקדמאי גרידא, או אף מסקרנות אינטלקטואלית, ומעלה תהיות לגבי המשמעות של מחקרים, או ליתר דיוק, תהיות על משמעות הפרחת תאוריות ותילי פרשנויות התלויות על בלימה במגדלים פורחים: מרוב התעסקות במה ומי היו בדיוק אבות אבותינו המכוננים (אברהם, יוסף, משה, יהושע...) ומקורות התפיסות האנושיות, מוסריות ותאולוגיות שמזינות אותנו כיום, אנו שוכחים את העיקר - רצוננו הכן להוות חברה מוסרית, המושתתת על תפיסות עולם שגובשו מאי אז ועד ימנו, מרתקות ואף נשגבות, שנותנות בידנו כלים להפוך לחברה איכותית ומוסרית בהרבה מהקיימת כיום.
 
במקום להתעמק איך נוכל להיות חברה מוסרית יותר, איכותית וטובה יותר מהקיימת, על סמך ניסיון ותבונה רב דורית, עצם הרצון לפרק ולבדוק כל שביב ורמז של מידע עתיק, הופך את העיסוק במאין באנו, לאותו שען שמפרק את השעון לגורמים כדי להבין מהו מושג הזמן, או אותו מנתח שמחפש בשריר הלב הפיזי או ברקמת המח האפורה השמנונית את רגש האהבה או התפיסה המוסרית. כמובן שהם נכשלים בכך. כמו החוקרים הפוסטיסטים (פוסט מודרניים), שמרוב להיטות להנמיך ולגמד, בין השאר (הכל פרט את עצמם), את התנ"ך ואתוסים תרבותיים וחברתיים שונים - לגיבוב שטחי ודל של  סיפורי סבתות של עמים במזרח, הם שוכחים להרים עיניים קצת יותר גבוה ולנסות להבין ולהטמיע את המודעות האתית והתובנות האנושיות בכל הקשור להבנה עצמית, הבנה של החברה ומקומה בעולם ודרך התנהלותה כתוצאה מכך. במקום לנסות לראות איך יתרמו לחברה שלנו היום, לאיכותה, למשמעותה, טורחים לפרק לגורמים ולהראות - להראות מה בעצם? 
 
הספר הנדון הוא "בסדר", אפילו מבריק. אין כל טענות ברמה האישית-אקדמית, אך נראה שהוא מייצג גישה לא טובה של החברה הפוסט מודרנית כיום. גישה המעודדת לעסוק יותר מדי (על פי הדוגמא שלמעלה כאן) בברגים ובסדר גלגלי השיניים של השעון- כדי להבין מה זה זמן, ובפיתולי הרקמות בלב ובמח- להבין מה זו אהבה או תפיסה מוסרית. זאת במקום לעסוק במהות הקיומית שלנו היום. לאן פנינו, והאם בכלל אפשרי לבנות כאן חברה מוסרית ששווה לחיות בה, שבנתה בעבר הרחוק לתלפיות את המוסר וערכים מוספים, אך בעצם לא ממשה זאת אף פעם כיאות. כאד כן עתה, גם כיום נוטה החברה, או לפחות חלקים ממנה, להטביע את המהות המוסרית ההכרחית לחברה איכותית, בהבלים אקדמאיים ואחרים, עם המון צדקנות וגלגול עיניים, ובסוף תטבע אף היא בביצה הזאת, כפי שאכן התרחש לא אחת בעבר.